תסמונת פוסט טראומתית: מהי פוסט טראומה?

מהי פוסט טראומה

בזמן החשיפה לאירוע הטראומטי המערכת הנפשית מוצפת בגירויים שאותם היא אינה יכולה להכיל ולעבד. הגירויים הללו נותרו במערכת בצורתם הגולמית והלא מעובדת, ומדי פעם שבים וחודרים למרכז התודעה בצורתם המקורית. באופן זה, הנפגעים חווים מחדש את האירוע הטראומטי באופן פיזי או נפשי, ממש כאילו הוא קורה שוב ושוב. דימויים, זיכרונות, רעשים וריחות שהיו בפועל בזמן התרחשות הטראומה שבים ותוקפים את הנפגע. מכיוון שחודרנות טראומטית כזאת מכאיבה מאוד, הנפגעים מנסים להימנע מכל דבר שעשוי להזכיר להם את האירוע הטראומטי. כך נוצר מעגל של חודרנות מצד אחד והימנעות מצד שני. מעגל זה הוא לב-לבה של התסמונת הפוסט-טראומטית, הנקראת בשפה המקצועית PTSD.

מצב של פוסט טראומה אינו מעיד על חולשה.
סימפטומים של פוסט טראומה הם תגובה נורמלית למצב לא נורמלי.
לכל אדם יש גבול מסוים, וקרוב לוודאי שכל אדם ילקה בתסמונת פוסט טראומטית אם ייחשף לאירוע טראומטי חריף דיו.

סימפטומים של פוסט טראומה

חודרנות
לאנשים שחוו אירוע טראומטי יש לעתים קרובות סימפטומים חודרניים. מדי פעם הם חווים את הטראומה שוב; מרגישים, מריחים, חושבים, ורואים בדמיונם את מה שהרגישו, הריחו, חשבו וראו שם. תחושת הסכנה שהציפה אותם אז מציפה אותם שוב, והם עשויים לחוש פאניקה, רצון להימלט וזעם כלפי עצמם וכלפי אחרים. תחושות כאלו מטרידות מאוד ומקשות על הנפגע להתרכז או לישון. בדרך כלל, הנפגע אינו מבין מה עובר עליו ואינו יכול לשלוט בסימפטומים או להפסיק אותם – עובדה המוסיפה לסבלו.

חווית פוסט טראומה חודרנית להיות:

• זיכרונות מכאיבים של האירוע הטראומטי – מחשבות, דימויים, ריחות או טעמים שהיו באירוע עצמו;
• חלומות וסיוטים על האירוע;
• הרגשה שהאירוע קורה שוב – פלאשבקים;
• תחושות מצוקה כתוצאה מחשיפה למשהו שמזכיר את האירוע הטראומטי

הימנעות
מכיוון שחוויות חודרניות כאלה מקושרות ישירות לטראומה שקרתה, האדם מרגיש שוב ושוב בסכנה, והוא מנסה להגן על עצמו באמצעים שונים מפני התרחשות טראומטית נוספת. הוא יהיה חשדן יותר, בעל נטייה להתפרץ על אנשים שבחוויה שלו נתפסים כמאיימים, וינקוט בפעולות הגנה שונות כדי לא לשוב ולחוות את האירוע הטראומטי. כחלק מאותן פעולות הגנה, האדם הסובל מפוסט טראומה יימנע מדברים שעשויים להזכיר לו את הטראומה.

ההימנעות באה לידי ביטוי בפעולות הבאות:

• מאמצים לא לחשוב, להרגיש או לדבר על האירוע הטראומטי;
• הימנעות ממקומות, פעילויות או אנשים שעשויים להזכיר את האירוע הטראומטי;
• קושי לזכור פרטים מהאירוע הטראומטי;
• קושי להרגיש רגשות חמים כלפי אנשים;
• הימנעות מלהרגיש רגשות חזקים באופן כללי;
• תחושה של זרות, של מוזרות ושל ניתוק;
• תחושה של חוסר הנאה מפעילויות שקודם לכן היו מהנות, והמנעות מהן.

לפעמים הנפגע מודע לכך שהוא עושה מאמצים להימנע מדברים שיזכירו לו את הטראומה, ולפעמים הוא אינו רואה את הקשר בין החוויה הטראומטית לבין ההתנהגות שלו.
כך או כך, ההימנעות עשויה להעניק לו את האשליה, שהנה הוא מצליח להתמודד עם הקשיים שהוא חווה בעקבות החשיפה לאירוע הטראומטי. הימנעותו של הנפגע עשויה לשרת אותו טוב בטווח הקצר, אך לאורך זמן ההימנעות מתקבעת ופוגעת באופן משמעותי באיכות חייו. נוסף על כך, השימוש התכוף בהימנעות מעיד על כך שהאספקט החודרני של הטראומה עדיין קיים, ובמוקדם או במאוחר הוא ישוב ויפרוץ החוצה בדמותם של הסימפטומים החודרניים.

עוררות מוגברת
חוויות החודרנות והניסיונות להימנע מכל מה שעשוי להזכיר את הטראומה מעידות על כך שהאדם חש בסכנה גם אם אין סכנה מיידית הגלויה לעין. החוויה הטראומטית פגעה קשות באמונה שלו שהעולם הוא מקום טוב ובטוח, באמונה שאנשים אחרים הם לרוב טובים, ובתחושה של "לי זה לא יקרה". לפיכך, לאחר האירוע הטראומטי הנפגע חש שהעולם מלא בסכנות ושעליו להיות דרוך ומוכן בכל רגע למתקפה מחודשת עליו. המוכנות התמידית להגיב לסכנה מיידית גורמת לנפגע לעוררות פיזיולוגית ולדריכות נפשית שלא אפיינו אותו קודם לכן, ושעשויות לפגוע ביכולתו להתרכז. למשל, נפגעים רבים אינם יכולים לקרוא ספר לאורך זמן, דעתם מוסחת בקלות, קשה להם לישון, ולוקח להם זמן רב להשלים משימות שקודם לכן הושלמו בקלות יחסית.

עוררות כזו עשויה להתבטא באופנים הבאים:

• קשיים בשינה (קושי להירדם או להישאר ישן);
• כעס, רגזנות ו/או התפרצויות זעם;
• קושי להתרכז;
• רעשים חזקים או התקרבות פיזית לא צפויה של אדם אחר מחרידים את הנפגע ו"מקפיצים" אותו.

הסימפטומים של התגובה הפוסט טראומטית אינם רק ביטוי פתולוגי אלא ניסיון פעיל לארגן את החוויות הטראומטיות מבחינה נפשית ואף לפתור אותן. עם זאת, בהיעדר טיפול נכון הסימפטומים עצמם יכולים להוביל לקשיים נוספים. למשל, נפגע המנסה להתחמק מלדבר על האירוע הטראומטי ומרגיש שלא מבינים אותו, עשוי להתנתק יותר ויותר מחברים ומבני משפחה. ההתנתקות גוררת בדידות, והבדידות עשויה להגביר תחושות של דכדוך ואף לגרום לדיכאון. חשוב ביותר לקטוע את התהליך הזה לפני שהוא צובע חלקים גדלים והולכים בחייו של הנפגע.